והימים ימי קורונה – הרהורים קטלניים

למרות היותי רופא, אין לי יותר מושג מכם איך העניין יסתיים. אני מביט בתמונות המיקרוסקופ האלקטרוני של הנגיף ורואה כדור פינג–פונג זעיר עם נעצים סביבו כמו כתר (מכאן השם קורונה = עטרת), ואומר לעצמי שבטבע יש תמיד פגמים, “עיניים בעץ“, אך הכתר בתמונת הפספורט של הנגיף נראה מושלם מדי.

נגיף…סינטטי? צ‘רנוביל ביולוגי? תקלת מעבדה שהושתקה עד ש…?

אני מתפלל שלא. הנזק כבר עצום – לכלכלה, לתיירות בעיקר. תחושה שאין כבר מקום בטוח בעולמנו. לא חסרים מוחות מרושעים שכבר חורשים מזימות, מסובבים את גלגלי השיניים של המחשבות. אולי כל זה כנראה בגלל שאני שוגה בדמיונות, כל זה בגלל שכתבתי את “גשם צהוב“.

לעניין אחר, לא פחות קטלני, שחלף מתחת לראדאר – התאבדות רופאים.

אני מנוי על “הרפואה” ובגליון פברואר 2020 מצוינות סטטיסטיקות יבשות. שיעור המתאבדים במקצועות הרפואה הוא פי 2 מכלל האוכולוסיה. במקום ראשון המרדימים ואחריהם הכירורגים.

מדוע? כנראה שילוב סיבות: איחור באבחון (עצמי) של דיכאון (שעד רבע! מהסטודנטים לרפואה עלולים ללקות בו), אי פניה לטיפול עקב סטיגמה, שאיפה לשלמות שמחריפה את הלחץ וגישה קלה אל ארון התרופות (בעיקר המרדימים – שכן צורת ההתאבדות השכיחה הינה מנת–יתר) ואחריה ייריה ותליה.

רק מי שמכיר את עולם החלוקים הלבנים מכיר את רמת הלחץ, שעות העבודה הלא אנושיות והמחיר המשפחתי, החברתי, האישי העצום שנגבה.

ועל כל זה – בלי פוליטיקה – הידעתם ששליש מהרופאים שאתם מכירים יפרשו לגמלאות בחמש השנים הקרובות ואין להם מחליפים? מישהו שם, בכנסת, בגבעת המחוקקים, מדבר על זה? מחפש פתרון?