דר' מוטי שריר

שם: מוטי שריר
סטטוס: נשוי לברוריה ואב לשלושה: רועי, ענבל ואיתי
מגורים: תל-אביבי כמעט כל חיי, למעט 7 שנים בלואיוויל, קנטאקי, ארה"ב ולאחרונה בראשל"צ

אני רופא עיניים שכאשר איני בודק חולים אני כותב ספרים ותסריטים. עברתי ילדות חמימה בתל-אביב, כתבתי במעריב לנוער, אחר כך למדתי רפואה בעתודה ולמשך שלושה עשורים זנחתי את הכתיבה הספרותית לטובת כתיבה מקצועית [שני ספרים, עשרות מאמרים, מחקר גדול ויש לי מרפאה שלי במקצוע שאני עד היום מאוהב בו]. בשנים האחרונות חזרתי לאהבתי הישנה – כתיבת מותחנים. אני מקווה להחיות את סוגת המותחן הרפואי ולהוסיף ספרים טובים למדף הישראלי, בעזרתכם, קוראיי

קוראיי שואלים ואני עונה

אני קורא ספר בעברית וספר באנגלית לסירוגין. הכלל שלי: לקרוא את "הקונקורנציה" כך שאני קורא כל מותחן מקומי [אחרון "רוח צפונית", של גל אמיר, לפניו "מסדר זיהוי" של ליעד שהם, את תרגומי ז'ורז' סימנון לעברית, ובאנגלית את רובין קוק, מייקל פלמר וטס גריטסן – שלושתם רופאים אמריקאים הכותבים מותחנים רפואיים ופרט לקריאה עצמה אני מתייחס אליהם כאל "ספרי לימוד". אבל גם ביוגרפיות מאוד אהובות עליי – סטאלין, הימלר, צ'רצ'יל והשבוע אני קורא את הביוגרפיה של לינקולן מאת גור וידאל. גם על המלחין גוסטב מאהלר קראתי ונהניתי (אם אפשר ליהנות מתיאור חייו המיוסרים).

קשה להבדיל אחד בלבד כי יש רבים טובים. הרשימה אותי תמיד כתיבתו של סימנון [אם כי לא כל ספר הרשים], פטרוס מרקריס [כותב מותחנים יווני שיש לו סגנון ייחודי מרתק], נלסון דה-מיל, פיליפ מרגולין, לינווד בארקלי ואלמור ליאונרד לא משעממים אף פעם. בין המקומיים בעברית: אהוד אשרי ז"ל (ספרו: "זה יגמר בבכי", הוא לטעמי אחד מטובי המותחנים בעברית) ואורי אדלמן ז"ל ("שעות מתות" מותחן רפואי) שמאז לא נכתבו יותר בסוגה זו, למיטב ידיעתי. [אגב, אודי ואורי, שניהם מוכרים לי גם דרך הכובע השני שלי כרופא עיניים] יחד עמם אני אוהב את אמנון ז'קונט יבל"א.

כל דבר, הייתי תולעת ספרים. גדלתי ברח' ביל"ו בת"א והייתה, בבית קטן ברח' כרמיה הסמוך, ספריה. סאלי עם אימו הזקנה ניהלו אותה וידעו לכוון לטעמם של הילדים. קראתי את כל אגטה כריסטי [מהדורות כיס "הוצאת מ. מזרחי"], א.ס. גרדנר [עו"ד פרי מייסון], ריימונד צ'נדלר, וינטו, אליסטר מקלין ובטוח ששכחתי משהו. אחר כך הייתי כתב נוער במעריב לנוער ונחשפתי הרבה לחומר מקומי נהדר.  

הם חייבים להיות ספרים שטרם קראתי, כי למרות שהספרייה שלי מתפקעת בגלל שאני מתקשה להיפרד מספרים, איני שב לקרוא אותם. אני מניח שאלך "על-בטוח" עם משהו שטרם קראתי של דה מיל, מרגולין (יהיה קשה למצוא כזה), מותחן ישראלי חדש של ליעד שהם או אדיבה גפן או ז'קונט והביוגרפיה של מאו  

הוצאתי בעבר שני ספרים בהוצאת "אסטרולוג" [היום משכל/ידיעות] אך שניהם אינם מותחנים רפואיים. בראשון – "ארמדיל הכתמים" חוזר ילד יהודי מעורב לעיירה יראת שמיים בדרום קנטאקי על-מנת לנקום באלה שלפני עשרים שנה עשו לינץ' בהוריו, אז הרוצחים היו בשבט הקו-קלוקס-קלאן המקומי, היום הם השופט, הסנטור והשריף. לצערי אין בארץ עניין ומודעוּת לפשעי שנאה המתקיימים כל יום וכל שנה בארה"ב, ידידתנו, כך שהספר לא קיבל את החשיפה שקיוויתי לה. עד עתה אני חושב שהוא החשוב בספריי, בגלל הנושא שבו הוא עוסק.הספר השני "עינו החדשה של ריולאן" הוא שתי נובלות קצרות: בראשונה, מהתלה על קוף שימפנזה עם מחלת עין נדירה שמקבל במתנה תרומת עין מקרימינל והופך ההדרגה לקרימינל בעצמו [גרסת העין ל"לב של כלב" של מיכאיל בולגקוב]. הנובלה השנייה "צ'ינו כחול הפרווה" מספרת על צ'ינצ'ילה שמסוגלת ללכת אחורה בזמן, כך שמי שמת בתחילת הסיפור יכול בקלות להופיע בסופו. בקיצור REWIND בטייפ. משהו קפקאי לחלוטין

לא להתייאש. מי שלוקח את הכתיבה ברצינות עתיד לחוות הרבה דחיות. לי אישית יש ערימה כזו. חייבים להיות קשובים לביקורת [לא לדברי ההלל, אלא דווקא להערות שנראות תחילה שליליות אך בהמשך חוסכות הרבה ייסורים]. כתיבה כרוכה במחיר כבד של בדידות ושעות שינה חסרות, אך אם החומר טוב, הפריצה תהיה בסוף. וכאמור: הכי חושב לא להתייאש. להאמין בחומר ובעצמך. כמו כן, לא לכתוב בכוח. יש ימים שכלום לא עובד. לא נורא,לחכות לזמן טוב יותר ולקרוא בינתיים הרבה. לקרוא, לקרוא,לקרוא. אני גומר ספר+ בשבוע.

למרות האמור לעיל כתיבה היא ענג. היא כרוכה ביצירת עולמות ודמויות ומצבים וגורלות. לסופר יש כוח של אלוהים. יוצר ומוחק. אני הולך עם הדמויות שלי לישון וקם עימן בבוקר. יש לי צעטלך [פתקים קטנים] במגירות השידה, בדלת המכונית, בתיק הרופא שלי. מי שלוקח את הכתיבה ברצינות הראויה עתיד לסבול, אך מאחר וזו מחלה שאי אפשר להחלים ממנה [אמרו את זה כבר לפניי], אז עדיף לא להילחם בדחף. להיכנע ולכתוב.

מן התקשורת

1-Free-in-Medical-Fiction-768x429

המלצות

תעודות