גם לנו מגיעה גופה כשרה בשדרות רוטשילד
זהו הבלוג הראשון שלי ואני מתרגש כמו בימי הראשונים כ-כ"נ [כתב נוער] ב-"מעריב לנוער". כן, אי שם בין כתה י' לכתה י'ב הייתי שם, במערכת של עיתון אמיתי, עם סמדר שיר, אבשלום קור, רונית ורדי ועוד רבים וטובים. הם המשיכו בדרך המילה הכתובה והצטיינו, כל אחד בדרכו, ואילו אני "בגדתי" והלכתי ללמוד רפואה בעתודה. שלושים שנה כתבתי מאמרים רפואיים, הרציתי באינספור כנסים והשתתפתי במאות [אם לא יותר] פאנלים. אני עדיין שם, בין החלוקים הלבנים, ברוחי, בנשמתי, למען המחקר – גלאוקומה ומניעת עיוורון, במקרה שלי – ומעל לכל, אני שם בשביל החולים שלי. רופא עיניים בקהילה שאוהב את הדיאלוג עם מטופליו.
אך נפשי נותרה חצויה. מקננת בה עדיין אותה אהבה ישנה. הכתיבה. במשך השנים לא מעט פעמים שאלתי את עצמי, היי, בנאדם, החיים עוברים ביעף, מתי תחזור לכתיבה הלא רפואית? אחר כך הצטרפו למקהלה המהדהדת בראשי גם קולות מבחוץ, של האישה, הילדים, החברים והעמיתים אודי אשרי, אורי אדלמן זכרם לברכה, וגם שני אמנונים – בי-רב וז'קונט, יבדלו לחיים ארוכים ופוריים. נו, מוטי, מתי תחזור כבר לכתוב?
כמו כל מי שחולה במחלה חשוכת המרפא הזו של כתיבה אני קיים רק בשני מצבי צבירה: או שאני כותב וכשאיני מצליח לכתוב [מה שנקרא בלעז Writer’s Block תופעה ששווה בלוג בפני עצמו] אני קורא. קורא הרבה. אין מצב שלישי. הספר המודפס או הדיגיטלי נודד עימי לכל מקום, אל הספה, חדר השינה, הטיסות, ה…שירותים…
אז הנה אני כאן, מנסה בהתרגשות רבה להחיות את הז'אנר הכי אהוב עליי – סוגת המותחנים. בתוכם, המותחנים הישראלים המקוריים. אני מסתובב בחנויות ספרים והכאב עצום. המילה הכתובה המקורית בז'אנר שלי גוססת. הרוב המוחלט של הספרים [וגם הסדרות ב-YES וב-HOT] הם תרגומים של מותחנים סקנדינביים: בלונדים עם נופים מהגלויות, עם בתים מצוחצחים, רהיטים מסוגננים, בריכות שחיה וסירות במרינה, משרדים עם קירות זכוכית, רכבות מתוקתקות, בקיצור – אפס דאגות, מוצאים להם פנאי להסניף, לנאוף, להתחרפן ולרצוח. והרציחות תמיד ססגוניות ופוטוגניות [ראו סדרת הרי הולה של יו נסבו או יוצרי "הגשר", או קמילה לוקברג או מנקל ורבים אחרים]. איכשהו, ביורן וסאגה נשמעים סקסיים יותר מאיציק ומלכה, רחוב ברגיטסגאטן נשמע מסתורי יותר מרחוב יוחנן הסנדלר והשמיים האפורים עד שחורים של נורבגיה נראים מאיימים משמי הים התיכון התכולים.
אז זהו! לא! זה הכל בראש שלנו. החשיבה הזאת חייבת להיפסק. תמיד ראינו את עצמנו פרובינציה של זירה מרכזית עולמית כלשהי. היום, אחרי שהעולם כבר מחובר ומרושת ומרוגל ומושגח – וכל אתר קניות יודע מה הבושם האהוב עליך, גבירתי, ומה מידת הנעליים שלך, אדוני, הגיע הזמן לתקן עוולה עתיקת יומין.
אחרי הפוגה בת אלפיים, מאז הרציחות העסיסיות של ימי התנך [הבל, עגלון, שאול, אבשלום…] מגיע גם לנו לחזור אל קדמת הבמה.
גם לנו מגיעה גופה עסיסית, כשרה, תלויה על אחד מעציה הפוטוגניים של שדרות רוטשילד.
אני עוצר כאן, כדי להזמין אתכם להגיב, להשתתף ולעזור לי במאמץ להחיות את המותחן הישראלי המקורי. פעם הוא נחשב זן נחות גם בעולם, אבל את המאבק הזה כבר צלחנו בהצלחה, הרבה בזכות ז'ורז' סימנון שלהם ואמנון ז'קונט שלנו.
כל רעיון שיכול לעזור לכולנו להעשיר את שעות הפנאי [המתמעטות] שלנו, להחזיר אותנו לשעות אחדות אל עולם הולך ונעלם שבו הטוב היה טוב והרע שילם את המחיר [בלי קשר לעורך דין טוב], ובעיקר לשמש במה לביקורת על ספרים והמלצות על ספרי מתח טובים במיוחד שקראתם ימצא אצלי מקום. אני מבטיח.
אז הנה ירית הפתיחה!
